גב הספר
אני נשען לאחור ומנסה להתרכז, אבל ככל שאני מנסה יותר ככה אני פחות ופחות מצליח. איך אפשר שלא לחשוב על כלום? הינה, גם כשאני חושב על לא לחשוב על כלום אני חושב על משהו. זה כמו להגיד למישהו "אל תחשוב על פילים ורודים". יופי, עכשיו אני חושב על פילים ורודים.
אם זה היה סרט, זה כנראה הרגע בו התמונה הייתה נעצרת, הייתי מישיר מבט למצלמה ומספר שבחיים לא דמיינתי שאשב על החוף בברזיל ואנסה לנקות את הראש ממחשבות. להפך, החיים שלי כבר היו מתוכננים היטב קדימה – הייתי לוחם ביחידה מובחרת, הייתה לי אחלה עבודה בשירות הביטחון, תפקיד החלומות שלי חיכה ממש מעבר לפינה, ובאופן כללי הייתי גבר-גבר כזה שיודע מה הוא רוצה ולא מפחד מכלום. חוץ מגבהים. וטיסות. ושישבר לי הלב, כי איכשהו אני תמיד מתאהב מהר מדי. מזל שזה לא סרט.
סינדרום החסה, ספרו הראשון של הקומיקאי והסטנדאפיסט אביתר נבו, הוא קומדיה קצבית, מרגשת, וחסרת עכבות על אהבה וחברות, על פחדים ואגו, על פינגווינים שיפוטיים ואהבה בלתי מוסברת לגלידה, על חלומות, מציאות ומה שביניהם, ועל למה לפעמים צריך ללכת הכי רחוק כדי למצוא את מה שהיה מתחת לאף שלך כל הזמן.
קצת עליי.
אביתר נבו
אני חושב שאם היה לי שקל על כל פעם שמישהו שאל אותי "אחי, ספר? מה נסגר איתך בנאדם?" היה לי שקל. אולי שניים. אבל ככה תמיד מתחילים היכרות עם הסופר לא?
טוב, יודעים מה, בואו נתחיל מהתחלה.
שלושה שבועות אחרי שחזרתי מדרום אמריקה הבנתי שאני מבולבל. חשבתי שהתאפסתי אבל כנראה שיש דברים שקשה להתאושש מהם.
חזרתי עם כל התובנות, הבנות, הערות, הארות והתגלות אלוהית אחת. אבל פה הכל נשאר אותו הדבר. אמא עדיין התלוננה שאני לא עוזר מספיק בבית ואבא לא הבין למה עדיין לא נרשמתי ללימודים ומה נסגר איתי שאני בכלל לא יודע מה אני רוצה לעשות בחיים. "הלו! בגילך כבר הייתי נשוי עם ילדה בדרך, עבודה מסודרת ותואר מהטכניון!"
החלטתי להפסיק לעשן. החלטתי לעבור לתל אביב. חשבתי על לימודים. נסעתי להסתכל על דירות. הפסקתי לחשוב על לימודים. הכל פה יקר בטירוף! החלטתי להישאר בבית. התקשרו מהמילואים. סעמק.
"נו בן, מה עם עבודה?" אבא הזכיר לי שוב למה רציתי לעזוב את הבית. עברתי לתל אביב. לא הפסקתי לעשן. הדלקתי סיגריה.
מאז עבר כבר עשור. עזבתי את תל אביב, התחתנתי, התבגרתי, התברגנתי, סיימתי תואר ראשון, לא סיימתי את השני, התחלתי קריירה, עזבתי, התחלתי קריירה שנייה, לא הלך, התחלתי קריירה שלישית. קורונה. פאק. התחלתי לעשות סטנד-אפ. כוסאומו אני אוהב את זה. יש לי מה להגיד! הסתגרתי בחדר. כתבתי, מחקתי, כתבתי, מחקתי, כתבתי. יאללה הגיע הזמן לצאת לאור.
יצאתי מהחדר עם כל התובנות, הבנות, הערות, הארות והתגלות אלוהית אחת. אבל פה הכל נשאר אותו הדבר. הבנתי שאני מבולבל. כנראה שיש דברים שקשה להתאושש מהם. הדלקתי סיגריה.
קצת עליי.
אביתר נבו
אני חושב שאם היה לי שקל על כל פעם שמישהו שאל אותי "אחי, ספר? מה נסגר איתך בנאדם?" היה לי שקל. אולי שניים. אבל ככה תמיד מתחילים היכרות עם הסופר לא?
טוב, יודעים מה, בואו נתחיל מהתחלה.
שלושה שבועות אחרי שחזרתי מדרום אמריקה הבנתי שאני מבולבל. חשבתי שהתאפסתי אבל כנראה שיש דברים שקשה להתאושש מהם.
חזרתי עם כל התובנות, הבנות, הערות, הארות והתגלות אלוהית אחת. אבל פה הכל נשאר אותו הדבר. אמא עדיין התלוננה שאני לא עוזר מספיק בבית ואבא לא הבין למה עדיין לא נרשמתי ללימודים ומה נסגר איתי שאני בכלל לא יודע מה אני רוצה לעשות בחיים. "הלו! בגילך כבר הייתי נשוי עם ילדה בדרך, עבודה מסודרת ותואר מהטכניון!"
החלטתי להפסיק לעשן. החלטתי לעבור לתל אביב. חשבתי על לימודים. נסעתי להסתכל על דירות. הפסקתי לחשוב על לימודים. הכל פה יקר בטירוף! החלטתי להישאר בבית. התקשרו מהמילואים. סעמק.
"נו בן, מה עם עבודה?" אבא הזכיר לי שוב למה רציתי לעזוב את הבית. עברתי לתל אביב. לא הפסקתי לעשן. הדלקתי סיגריה.
מאז עבר כבר עשור. עזבתי את תל אביב, התחתנתי, התבגרתי, התברגנתי, סיימתי תואר ראשון, לא סיימתי את השני, התחלתי קריירה, עזבתי, התחלתי קריירה שנייה, לא הלך, התחלתי קריירה שלישית. קורונה. פאק. התחלתי לעשות סטנד-אפ. כוסאומו אני אוהב את זה. יש לי מה להגיד! הסתגרתי בחדר. כתבתי, מחקתי, כתבתי, מחקתי, כתבתי. יאללה הגיע הזמן לצאת לאור.
יצאתי מהחדר עם כל התובנות, הבנות, הערות, הארות והתגלות אלוהית אחת. אבל פה הכל נשאר אותו הדבר. הבנתי שאני מבולבל. כנראה שיש דברים שקשה להתאושש מהם. הדלקתי סיגריה.
